ב-2010 כשהייתי שכירה בחברת נדל״ן והרגשתי כבר חנוקה מהקירות, החוקים, ה״עשה ואל תעשה״, אז נולד החלום שלי לארוז תיק, מצלמה ולפטופ ולהסתובב בעולם. החלום היה ״לעבוד מכל מקום בעולם״. לא ידעתי עדיין בדיוק איך אעשה זאת או איך ארוויח כסף (אז עדיין העולם היה נראה כמו זמן תמורת תשלום בלבד) אבל ידעתי שאני חייבת לחיות חיים כאלו. משוחררת מכבלים.
עברו כמה שנים טובות מאז, הספקתי לעבור דירות, להכיר את פינטו, להתחתן, להקים עסק שעובד כבר יותר מ-4 שנים, לנסוע באוטובוסים, לעבור לרכב ו… הבנתם. החיים המשיכו, ואני שכבר ידעתי לנהל את החיים שלי לכיוון הרצוי, עדיין חייתי בתוך פיקציה של ״משוחררת״. למה פיקציה? כי בתוך כל ים הבחירות שאני עשיתי ותהליך שחרור מפיזי ומנטלי, עדיין החיים התנהלו באופן שגרתי. והחלום מ-2010 המשיך להדהד לי בראש ובעיקר בלב.
הבנתי שאני לא יכולה לחכות לפנסיה כדי לראות את העולם (אני למעשה לא רוצה) או שיהיה מספיק כסף (תגדירו מספיק) לחוות חוף בהוואי או מדיטציה בתאילנד או אפילו שופינג קליל בניו יורק (בכל זאת נוודים, יש כמות מוגבלת במזוודה).
כשהחלטנו לצאת למסע שלנו לארה״ב לפני כשלושה חודשים, היו לכך כמה מטרות כמו למשל לפתח את העסק שלנו פיק מדיה גרופ גם מרחוק, לראות מקומות חדשים, לבדוק אופציות למעבר (כן, כן… אני חושבת שכל אזרח במדינת ישראל צריך התאווררות לתקופה מסויימת מהלחץ, העצבים, החדשות ושאר הירקות) ובכלל להבין אם זה משהו שהוא רלוונטי עבורנו בשלב הזה של חיינו.
מטרה נוספת היתה לתעד ולכתוב, להביא את המידע לאחרים כדי שהראש ייפתח לאופציות נוספות ולבחירה חופשית (נשמע כמו סיסמה אבל אני באמת מאמינה בזה).
כבר בישראל, לפני הנסיעה, היינו נוודים במשך כחודש, ולפני שיצאנו שיתפנו במטרות שלנו ועל זה שאנחנו נהיה נוודים דיגטליים למשך התקופה הזו. לא ידענו מה יקרה בסוף התקופה, איך יהיו 3 חודשים בלי מגורי קבע משלנו, בלי סל לקוחות או נכסים דיגיטליים (למעט הכישורים שלנו) אבל יצאנו לדרך.
אז גם הבנו שרבים סביבנו לא יודעים מה זה בכלל ״נוודות דיגיטלית״ ושיש אנשים שבחרו דרך חיים קצת שונה מהמקובל (עדיין) לזמן מוגדר או לא ידוע.
החלטתי לחפור ברשתות, קבוצות ואתרים ישראלים ובעיקר בינלאומיים כדי לעשות סדר ולהביא משהו יותר ברור לטובת מי שלא מכיר את העולם הזה ולטובת מי שרוצה להתחיל להיות נווד דיגיטלי, וכתוצאה מכך נחשפתי לקהילה שלמה של אנשים וקבוצות בישראל ומסביב לעולם שחיים עם מעט רכוש, בעיקר בסיסי, אמצעים טכנולוגיים, גמישות מחשבתית ורצון להתחבר, ללמוד ולהכיר את העולם תוך כדי עבודה.
היום אני מבינה ש׳נוודות דיגיטלית׳, מעבר לדרך חיים, זו גישה לחיים שמיושמת ברבדים שונים של היומיום וההתנהלות שלנו.
אז הנה הפוסט הראשון בסדרה (שאין לי מושג כמה יהיו בה, לאן נגיע ומה בדיוק יקרה):
מה זה בכלל ״נוודים דיגיטליים״?
אז די ברור שאלו אנשים שנודדים ממקום למקום, אין להם מגורי קבע (למרות שיכולים להיות להם נכסים על שמם). בדיוק כמו נוודי העבר. אבל זהו כאן נגמר הדמיון.
לפי ההגדרה ״היבשה״ בויקיפדיה נוודים דיגיטליים הם ״סוג של אנשים המשתמשים בטכנולוגיות תקשורת כדי להתפרנס, ובאופן כללי יותר, לנהל את חייהם באופן נוודי. עובדים כאלה עובדים לעתים רחוקות ממדינות זרות, בתי קפה, ספריות ציבוריות, מרחבי עבודה משותפים, או קרוואנים.״
המונח הוטבע לראשונה ב-1997 ע״י Tsugio Makimoto and David Manners בספר שלהם ׳הנווד הדיגיטלי׳ ‘The Digital Nomad’, ספר שניבא את המצאתו של התקן תקשורת אחד שישלוט על הכל ועל כולם, הטלפון הנייד.
יש סיבות שונות לנדודים של אנשים (סיבות חיוביות או שליליות), הנוודים מגיעים ממעמדות שונים (פליטים, יזמים, צעירים, מבוגרים, עשירים) וגם ההרכב של הנודדים משתנה (רווקים, זוגות, משפחות). כל אלו יכולים להשתנות גם על ציר הזמן.
בעוד שיהיו כאלו שיבחרו להיות נוודים דיגיטליים מתוך רצון ושאיפה לעצמאות כלכלית וקריירה אשר אינה תלויה במיקום גאוגרפי מסוים, יהיו אחרים שיבחרו בכך לא כהעדפה אלא מתוך חוסר ברירה בשל מתיחות פוליטית ויוקר המחיה במדינת המוצא.
נוודים בעבר היו נעים בעיקר בקבוצות גדולות ובהתאם לזמינות של מים, מזון, בטחון וכו׳. לעומת נוודים דיגיטליים שיבחרו את מקום מושבם הזמני בהתאם למקום אותו הם רוצים להכיר, לתקציב שעומד לרשותם ולעלויות המחייה. אבל תמיד יהיה חשוב – אולי הכי חשוב – גישה לאינטרנט. כי גם אם יוצאים מארץ המוצא עם סכום כסף כלשהו כבטחון, נוודים דיגיטליים מתקיימים בעיקר בעזרת עבודה מכל מקום ומול כל אחד שיש ברשותו חיבור אינטרנט ומחשב.
״מאז שנת 2014 החל גידול מהיר של קהילת הנוודים הדיגיטליים, לאחר שהשתכללו אתרי אינטרנט המדרגים ערים בעולם במדדי ידי יוקר המחיה, מזג אוויר, מהירות רשת האינטרנט, מידע המסייע לנוודים לבחור היכן לחיות״ (מתוך ויקיפדיה). דרך החיים הזו היא כבר מזמן לא טרנד. מחירי הדיור שעולים, מחירי הטיסות שיורדים, הצורך באמירה אישית, רצון לשבור את שגרת היומיום, לטייל בעולם, להכיר תרבויות ואנשים ועוד, כל אלו מביאים אנשים רבים להיות חלק מהקהילה הזו לזמן כלשהו בחייהם.
נוודים דיגיטליים יכולים להמשיך לעבוד מול ארץ המוצא שלהם, מעסיקים או לקוחות (במקרה שהם בעלי עסק) ויכולים גם למצוא עבודות מסביב לעולם מאחר וארגונים וחברות רבות מבינים היום את הערך של עובד שהוא לא חלק מהחברה והם שוכרים שירותים חיצוניים לתקופות או לפרוייקטים.
מה לגבי ה״לבד״? בעוד שלרבים נשמע מפחיד ולעיתים מאיים להגיע למקום חדש ולא מוכר לבד, חשוב להגיד כאן שני דברים.
לא יודעת אם נעשתה בדיקה סטטיסטית של הסטטוס בו נמצאים רבים מהנוודים הדיגיטליים אך הרושם הראשוני היה שרובם הם רווקים ורווקות שפשוט יוצאים לדרך. לעומת זאת, בזמן שהתחלתי לקרוא כתבות ובלוגים הבנתי שיש לא מעט זוגות שיצאו לדרך ביחד כנוודים דיגטליים ואפילו משפחות עם ילדים (כשיש כאלו שהילדים שלהם נולדו תוך כדי הנוודות שלהם).
אז גם אם אתם לא בזוגיות, בין מבחירה ובין אם לא, אתם יכולים למצוא שותף לדרך הזו, ומי יודע איזה שותפים אחרים תכירו בהמשך הדרך. אתם יכולים לצאת מארץ המוצא עם השותף/ה או לחפש נוודים דיגיטליים בארץ היעד אליה אתם רוצים להגיע ולחבור שם לאנשים לצורך נחיתה רכה.
מה שמוביל אותי לדבר השני שאני רוצה לציין. יש קהילות של נוודים בכל מיני מקומות בעולם. בכל מקום כזה יש להם כבר מקומות מומלצים כאזורי עבודה, אירועים, מקומות לינה ועוד. כך שאתם לא באמת לבד אם אתם רוצים עוד אנשים 🙂
עכשיו נגיד שהחלטתם שגם אתם רוצים. מאיפה מתחילים? אני אכתוב על כך בפוסטים הבאים. אבל הדבר הכי חשוב בעיניי הוא הציוד (או יותר נכון – כמה שפחות ציוד).
רבים מהנוודים הדיגטליים מוכרים/תורמים/מעבירים רבים מהחפצים להם אינם זקוקים יותר. החיים כנווד דיגיטלי הם יותר מינימליסטיים כדי שתוכלו לעבור ממקום למקום בקלות רבה יותר. זו אחת הסיבות שרבים מהנוודים הדיגיטליים יעדיפו שהייה במקומות חמים ומזג אוויר יציב כי הרבה יותר קל לקחת איתך מערכת בגדים של קיץ וכמה פריטים ארוכים על כל מקרה שיהיה (בטח אם מסתובבים רק עם תיק גב).
בסופו של דבר, נוודות דיגיטלית היא בעיקר ׳עצמאות ממיקום׳ (לאה וודוורד, נוודת דיגיטלי בעצמה, היא זו שהניחה את מטבע הלשון הזה) וכדי להקל עלינו בחיים כאלו אנחנו צריכים לקחת איתנו רק את מה שצריך.
בשנים האחרונות אני בכלל מאמינה שזו דרך קלה יותר לחיות, בלי אספנות שאינה נגמרת או אנרגיות מיותרות שמעמיסות עלינו (כי אם אתם עדיין לא יודעים – לכל דבר בעולם יש אנרגיה). זה אפילו יכול להיות מעניין לאנשים שרגילים לצבור ולאגור, לנסוע לתקופת ארוכה. הם יגלו על עצמם דברים רבים מאוד (ובעיקר שרבים מהדברים שהם חשבו שהם צריכים, הם לא באמת צריכים).
אגב, אל תתבלבלו בין גישת מינימליזם (מה אני באמת צריך) ל״התכלבות״ שהיא חיים בצמצום וחוסר. זה שיש לכם מעט דברים לא אומר שהם לא בעלי איכות. למעשה, עדיף שיהיו מעט דברים איכותיים מאשר המון דברים שאין לכם צורך בהם.
ועוד דבר לפני סיום הפוסט הזה, אתם צריכים להבדיל בין ׳צורך׳ ל׳נוחות׳. הרצון בנוחות הוא מובן. לרוב, נוודים דיגיטליים מגיעים ממדינות מפותחות שבהן רמת המחייה ואיכות החיים הם גבוהים יותר מהמקום אליו הם מגיעים. נוחות עוזרת לנו להעביר את החיים באופן קל יותר עם כמה שפחות בעיות (ובעיניי, גם עם פחות התמודדות אמיתית עם החיים).
ובכן, לנוודים דיגיטליים החיים לא תמיד יהיו קלים ויהיו גם אתגרים, אבל זו חלק מהחוויה וההרפתקה אליה הם בחרו לצאת. זה אפילו מסייע בצמיחה האישית ובהתפתחות שלנו.
אם אתם רוצים רק חיים נוחים כנראה שנוודות דיגיגטלית היא לא בשבילכם כי אתגרים תמיד יופיעו (כמו בחיים בכלל אבל יותר).
אנחנו מסיימים אוטוטו 3 חודשים של נוודות וחלק מהמטרות הושגו. תוך כדי המסע הזה נולד חלום חדש – להמשיך לעוד תקופה של נדודים. אנחנו מגיעים בעוד שבועיים לארץ והיעד הבא יהיה בנובמבר.
מוזמנים לכתוב לנו, להציע עבודה מרחוק, לשתף, לשאול שאלות, ובכלל מה שעולה לכם לראש.