ביתו של אדם הוא מבצרו – האמנם?

כשיצאנו לנוודות לפני כשנתיים, המציאות ברגע ההוא לא נראתה כתומכת בהחלטה. היו התחייבויות כספיות, המנטלי שלנו לא היה עדיין מספיק עסקי ושינויים רבים התרחשו סביבנו, חלקם קשורים בנו וחלקם לא. אבל הלב רצה וידע אחרת.

עברנו טלטלות ושינויים באופן קבוע, זכינו בחוויות מופלאות ומפגשים עם אנשים ומקומות מיוחדים, למדנו לתקשר בינינו טוב יותר וגם לנשום כשצריך. למדנו לתת ספייס ולא רק לקחת אותנו לעצמנו.

בתקופת הנוודות גרנו בהרבה מאוד תקופות בבתים של אנשים. הם היו טסים לחופשות בחו״ל ואנחנו נשארנו לרוב לשמור על חיות, עציצים או פשוט על הבית. בימיה הראשונים של הקורונה מהר מאוד התבטלו נסיעות וטיסות, ואנחנו שחזינו את הביטולים, כבר התחלנו לתכנן את היום שאחרי.

 כשהקורונה באה, מלכת השינויים, אנחנו הבנו שעבורנו נכון רגע יהיה לעצור. פיזית, לא מנטלית או תודעתית. אחרי אטרף של 4 חודשים בהם גרנו בבתים עם יושביהם, הרגשנו את הצורך בשקט, את ההתכנסות פנימה.

וכך, אחרי התלבטויות, מצאנו דירה חמודה בחיפה, בין הים לירוק, בין הטבע והעיר, בין השקט לנדודים. ״הבית״ החדש שלנו התאים בדיוק למה שחיפשנו ואפילו מצאתי את עצמי מתרגשת.

ואז, אחרי כמה ימים, שוחחתי עם חבר שאמר לי ״לא סתם אומרים שביתו של אדם הוא מבצרו״. המילים הדהדו לי בראש כמה ימים והבנתי שבית בו אני גרה הוא לא מבצר עבורי. כבר מזמן לא. הוא אמנם מקום שמאפשר לי קורת גג ומקום פיזי להחזיק בו דברים אבל הבית האמיתי שלי כבר מזמן נמצא בלב ובמיינד שלי.

מבצר מטרתו היא לשמור עלינו מפני אוייבים. מבצר הוא מתחם סגור ומבודד. אני מכירה לא מעט אנשים שחיים במבצר בלי שום קשר לעובדה שיש להם או אין להם קירות כבית. הלב שלהם נמצא מאחורי חומות והתודעה שלהם תקועה בכלא של הגנות. ככה, מזמן הפסקתי לחיות.

כשישבתי לעבוד באחד הימים מ״הבית״ וראיתי את כל קרטונים הארוזים והחפצים שחוזרים לחיי, אלו שהיו מאוחסנים במשך שנתיים, הרגשתי פתאום שהדברים סוגרים עלי, הרגשתי כבדות ודכדוך.

שיתפתי בתחושות שלי כמה חברות, שותפות למסע התודעה וההתפתחות, סיפרתי שאני מרגישה שהאנרגיה מכבידה עלי ״שזה נחמד שיש בית, אבל מי צריך את כל הדברים האלו… למה זה טוב?״. הן, המאורות האלו, שיקפו לי באופן מושלם את מה שאני יודעת – שמה שלא משמח אותי יוצא מחיי, שאני ממשיכה בסינון וניקוי פנימי וחיצוני.

אחת הזכירה לי את זכות הבחירה והגישה, אחרת הזכירה לי את החמלה לעצמי, השלישית הזכירה לי ללכת עם הלב, וכל הסיטואציה הזכירה לי שהמציאות בחוץ היא לא בהכרח מה שיש בפנים, שהתבניות שמנסים להכניס אותי אליהן, הן לא אני. הן צורך של מישהו אחר. אני, גם בבית קבוע (כאילו יש דבר כזה), נשארת בתנועה, נשארת בחופש, נשארת נוודת בנשמה.

המקום החדש ואני ניצור דברים חדשים ביחד, נעשה קסמים כמו שאני יודעת, נפרה אחד את השנייה, כמו בכל מערכת יחסים. יום אחד, אני אמשיך הלאה, למקום הבא היכן שלא יהיה. ביחד עם הלב שלי שהוא ביתי.

אז מה יקרה ואיפה?

עד שנוכל לחזור אל העולם וכל מה שיש לו להציע, נצא למסע נדודים אינטראקטיבי, בין מחשבות וחלומות, בין מציאות להגשמה. בעולם משתנה בו נסיעות לא מתאפשרות, אנחנו נצא לטייל מהבית 🙂

זה יקרה בקבוצת הפייסבוק שלנו Love and Adventures מטיילים בעולם מהבית. מה יהיה בקבוצה? המלצות, ראיונות, תמונות והמון הפתעות.  תכינו את הדרכונים והצטרפו אלינו כי בקרוב ממריאים…

הירשמו כאן כדי לקבל עדכונים ישירות למייל לפני כולם

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *