דבר כזה אף פעם לא קרה לי…

שואלים אותנו איך אנחנו מתאקלמים כאן, אם אנחנו נהנים, מה אנחנו עושים… אז הנה מה שעבר עלינו בשלושת הימים הראשונים של המסע.

אבל קצת לפני…

במשך כחודשיים לפני הנסיעה, הספקנו לארוז דירה, למכור חפצים, לתרום חלק וגם לפזר קרטונים עמוסים בין שלושה בתים שונים (כדי שלא יפריעו לאף אחד).

חודש לפני הנסיעה כבר החזרנו את הדירה השכורה בראש העין, אחרי שסידרנו וצבענו אותה (יותר נכון פינטו סייד) ובמהלך הזמן שנותר לנו עד הנסיעה, התארחנו בבתים שונים של משפחה וחברים.

Creativity Is Intelligence Having Fun - Albert Einstein

פינטו באותה תקופה עבד בארליך (חנות צילום בתל אביב למי שלא מכיר) ואני הייתי במשך כמעט שבועיים חלק מהצוות שמלווה כל ביקור של רוברט שמין בארץ. לכן השתדלנו לישון בעיקר באזור המרכז. עכשיו… רוב האנשים מכירים את הפקקים של הבוקר, דבר שאנחנו לא חווינו הרבה זמן! אבל בכל בוקר כזה של פקקים הזכרנו לעצמינו שעוד קצת מתחיל המסע שלנו… או כמו שחברה טובה אמרה לי: ״לפני חופש מגיעה אחריות״.

אז עבר עוד חודש והגענו לנסיעה עצמה, וכאן התחילו כמה ימים מוזרים. אבל ממש!

בוקר הנסיעה עבר ממש חלק. הספקנו בפחות משעתיים לטפל בהוצאת ויזה נטענת בדואר, להפקיד כסף, להוציא רישיון בינלאומי וגם לאכול פלאפל עם דוד שלי. חזרנו לבית במושב כדי לארגן את המזוודות שלנו. ואז, בסביבות 15:00 פינטו גילה שהוא שכח את המצלמה שלו בתל אביב!!! הוא השאיר אותה לניקוי בארליך יום קודם ושם היא נשארה.

מיד התחלנו להריץ רעיונות איך מביאים אותה (כי אין מצב שהוא נוסע בלי המצלמה שלו). בסוף נעזרנו באח שלי שבא לפגוש אותנו בתחנת הרכבת סבידור מרכז והביא את המצלמה איתו.

בדרך לתחנת הרכבת בנהריה פתאום פינטו אמר שהוא סורק בראש לוודא שלא שכח כלום. נחשו מה? הוא לא שכח אבל אני כן! שכחתי את התיק שבו המחשב הנייד שלי, הכבלים וכל ציוד הצילום מהסלולרי. חזרנו חזרה כדי לגלות את אמא שלי בחצי הדרך עם התיק כדי שלא נאבד זמן.

ואז הגענו לרכבת. חשבתם שמכאן כבר אפשר להתרווח ולהתחיל להנות מהמסע? אז חשבתם…

ידענו שאין רכבות לנתב״ג בימים האלו ולכן עלינו על רכבת בנהריה כדי להגיע לרכבת סבידור מרכז בתל אביב. משם תכננו לקחת את ההסעות החינמיות לנתב״ג (מה שבסוף לא קרה כי אחי לקח אותנו לשדה התעופה).

הגענו לשדה שעה מוקדם יותר אז הוצאנו את המחשבים והתחלנו לעבוד (כן בסביבות 00:30 בלילה… נוודים דיגיטליים מייעלים את הזמן).

בתחנת הרכבת עם המצלמה

מכאן ועד הטיסה לורשה, שם היה הקונקשיין שלנו לניו יורק, הכל עבר די חלק. התור בבידוק היה זריז, המעבר לתוך הדיוטי פרי (קנינו ערק רוזטה ובייליס כמתנה וזהו) ואפילו ישבנו להנות מהסושי הקבוע שלנו (מול ארומה). פינקו אותנו יופי יופי (תרשמו! ערק לימונים ממש שווה).

ואז התחילה שרשרת אירועים נוספת:

בורשה היה לנו עיכוב של כ-3 שעות בטיסה לניו יורק, כלומר המתנו כ-7 שעות בסך הכל.

כשכבר עלינו למטוס הדרימליינר החדש, הבנו שיש סביבנו לא מעט ילדים קטנים, שהתברר שהטיסה לא פשוטה להם (בלשון המעטה). וגם לנו. צרחות, בכי, קשיים בהרדמות… וואוו, זה היה קשוח.

האוכל שהזמנו היה צמחוני (כי אין כשר בחברת LOT הפולנית). המנה הראשונה היתה בסדר. השנייה, עד עכשיו לא ברור לנו מה הגישו. אכיל זה בטוח לא היה.

בנחיתה, האוזניים שלי נסתמו לגמרי מהצינון שהתחיל כמה ימים לפני הטיסה, מה שהוביל לכאבים חזקים בזמן הנחיתה.

איסוף המזוודות ב JFK לקח זמן וכרטיס הסים שלקחנו מהארץ לא עבד. חשבנו שזה בגלל המיקום בשדה אבל תיכף תשמעו מה קרה שם.

בכל הזמן הזה הזכרנו לעצמנו שזהו עוד שנייה אנחנו מתחילים להגשים את החלום שלנו ואלו סתם תקלות קטנות.

תפסנו מונית במהירות לכיוון מנהטן ואיך שיצאנו מהשדה, ניו יורק קיבלה אותנו בחום… וגשם (כן, סוף יוני!). אבל אין תלונות. בכל זאת אנחנו בניו יורק.

הגענו למלון ב-20:30 וחצי בערב (במקום בשלוש בצהריים), קיבלנו את החדר וצנחנו לישון. 

יום שני

התעוררנו ב-06:30 לקולו של רעם חזק… (מה לעזאזל קורה כאן???). בשלב הזה הטלפון שלי עדיין לא קלט את כרטיס הסים ולמרות המאמצים של נציג סים זול, לא הצלחנו להבין מה קורה והחלטנו לגשת לחנות של Apple כדי שטכנאי יבדוק את המכשיר.

ירדנו לאכול ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית (איך אפשר לאכול בשר ב-7 בבוקר?) ואחרי הקפה, יצאנו לכיוון המקדש של הצלמים 🙂 נכון, B&H, כדי לקנות לפינטו תיק חדש שמתאים לנווד דיגיטלי (כלומר, מקום לציוד צילום ולמחשב).

טיפ! אם אתם מגיעים לניו יורק ויש לכם ציוד צילום שאתם רוצים למכור, תביאו אותו איתכם לחנות של B&H ותעשו טרייד, כלומר תקבלו כסף עבור הציוד שלכם לרכישת ציוד חדש או שתקבלו כסף.

משם המשכנו לחנות הידועה בשדרה החמישית של אפל. מצאנו נציג נחמד ששמע את הסיפור ורשם אותנו לפגישה עם genius של אפל כשעה לאחר מכן (אלו המומחים שאמורים לפתור הכל). 

מה עושים בזמן שצריך לחכות כשעה? נכון! נכנסים לסטארבקס לשתות קפה 🙂

חשבנו שכאן יגמרו העניינים מהר. הוצאנו כרטיסי סים, החלפנו בין המכשירים, איתחלנו את המערכת של הטלפון, וידאנו שהוא לא נעול… בקיצור במשך שעתיים הנציג ניסה הכל אבל הכל כדי להבין למה הסים שהבאנו מהארץ (של חברת t-mOBILE) לא עובד בטלפון שלי וכן עובד בטלפונים אחרים.

בזמן שישבנו לגבות את המידע שעל הטלפון אל המחשב, הגיע נציג נוסף. 

פתאום התברר לנו, שהם עשו בדיקה אינטרנטית והמכשיר שלי (לפי המספר הסידורי שלו) מופיע ברשימה השחורה של חברת הטלפונים והוא רשום שם כגנוב! מה???? לא הבנתי מאיפה זה הגיע. הרי רכשתי את מכשיר הטלפון בחנות מסודרת בארץ ויש לי חשבונית רכישה.

הבנתי שעלי להשיג את החשבונית ולגשת ל t-mobile כדי להראות להם שהמכשיר לא גנוב והם ישחררו את החסימה. השעה היתה כבר מאוחרת בישראל וידעתי שלא נשאר הרבה מה לעשות באותו היום. אז החלטנו להתקפל ולצאת לכיוון פילדלפיה, אל החברים שלנו.

התחלנו ללכת לכיוון המלון ו… בום! מבול נוסף באמצע היום. הניו יורקרים המתורגלים הוציאו מטריות והמשיכו ללכת. כל השאר, כולל אותנו, חיפשו מקום להתחבא מהגשם ובכל כמה שניות של הפוגה קלה, רצנו בין סככות וכוכים קטנים שמצאנו בדרך.

הגענו למלון רטובים אבל בזמן. אספנו את המזוודות שהושארו בשמירה, התיישבנו בלובי והזמנו כרטיסים לנסיעה באוטובוס לפילדלפיה.

טיפ! כדי להוזיל עלויות נסיעה בתוך ארה״ב מומלץ להשתמש באוטובוסים. זה במידה וכמובן יש לכם מספיק זמן. למשל, נסיעה באוטובוס מ-nyc לפילדלפיה אורכת כשעתיים ואנחנו קנינו כרטיס במחיר של $11 לאדם (לעומת רכבת שתעלה יותר מ-$100).

למזלנו היו כרטיסים לאוטובוס שיצא ב-18:30. הזמנו uber (כדי שאם יירד גשם לא נרטב עם המזוודות והתיקים), הגענו לתחנת האוטובוס, מצאנו את התחנה וחיכינו שיתחילו להעלות אנשים לאוטובוס.

אנחנו היינו השניים האחרונים שעלו לאוטובוס. ומה דעתכם? הכל עבר חלק??… כנראה שכבר ניחשתם. המושבים שלנו לא ישבו במסילה כמו שצריך ולכן הביאו את איש התחזוקה שיסדר את זה. זה לקח עוד כ-25 דקות ויצאנו באיחור של 10 דקות לדרך.

זה היה השלב שכבר התחלנו לצחוק על כל שרשרת האירועים.

יום שלישי

קמנו בבקור לפילדלפיה השמשית. נשמע יותר מבטיח, נכון? חכו עוד קצת…

ניגשנו לחנות של t-mobile (כשבידינו הוכחת רכישה של המכשיר) ושם התברר שאין שום בעיה  והמכשיר לא רשום כגנוב. קיבלנו מהם אישור כתוב ויצאנו לכיוון חברת varizon הסלולרית כדי לקנות כרטיס סים נוסף (אמריקאי) לפינטו. בדקה שנכנסנו הבנו שהתקשורת בחברה נפלה, אין קווים ואין כמובן אפשרות לרכוש כרטיס.

זוכרים? שומרים על החיוך.

המשכנו לאפל עם האישור שהיה בידינו ושם אחרי המתנה של 40 דקות לנציג ועוד כ-25 דקות של בדיקות נוספות, זכיתי לקבל מכשיר חדש לגמרי. 

עכשיו כל שנשאר הוא לשחזר את הגיבוי ולחכות לאיפוס תקשורתי. 

אני לא יודעת מה קורה עם מרקורי בשמיים, אני לא יודעת אם מישהו מנסה להגיד לנו משהו, אבל אין ספק שתובנות רבות הגיעו מרצף האירועים המתסכל הזה וחלק גדול מהן הגיע בעקבות ספר שהספקתי לסיים בטיסה ״חוקי הרוח״.

מוזמנים להצטרף אלינו להמשך המסע בטופס כאן למטה 🙂

הירשמו כאן כדי לקבל עדכונים ישירות למייל לפני כולם

אהבתם? מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *